אחד האירועים המכריעים ביותר בתולדות ארץ הקודש בימי הביניים היה קרב חיטין המפורסם ב־14 ביולי 1187. ביום ההוא השמיד הלוחם המוסלמי הגדול, הסולטן צלאח א-דין, את כל צבא הצלבנים, ובכך הביא לקיצה המר של ממלכת ירושלים הצלבנית.
הסולטן צלאח א-דין
קרב חיטין
ממש לפני הקרב נהנו המוסלמים והצלבנים מהפסקת אש ארוכה ("הודנה"), ובין שהסולטן רצה לשמור עליה ובין שלא, הוא מעולם לא הפר אף אחד מההסכמים שחתם עליהם. אבל היה אדם אחד, צלבני בעצמו, שעשה כל שביכולתו כדי להביא לחורבן הממלכה הצלבנית, ולבסוף לעזור לסולטן להפר את הפסקת האש. שמו היה ריינלד דה שאטיון. הוא תמיד התעקש שיכנו אותו "נסיך אנטיוכיה", תואר שנאלץ לחלוק עם אשתו, קונסטנס מאנטיוכיה. קונסטנס, שבעלה הראשון מת ב־1149, התאהבה בריינלד ונישאה לו ב־1153, ונתנה לו את ידה, את לבה ואת התואר.
ריינלד דה שאטיון ומבצרו אל-כרכ שבירדן
שאטיון נודע באכזריותו, יוצאת דופן אפילו באותם זמנים אכזריים. רשימת הזוועות שלו הייתה ארוכה ומרשימה. ביניהן הייתה ביזת קפריסין הידועה לשמצה. הוא פשט על אי נוצרי וידידותי שלא חשד בדבר, החריב ערים, הרס מבצרים, בזז מנזרים ואנס "נזירות ועלמות רכות". ההרס נמשך ימים, "בלי רחמים על גיל או מין". ומה הייתה הסיבה לכל זה? קפריסין הייתה שייכת לקיסר הביזנטי, שלא שילם לריינלד בזמן על שירותיו כשכיר חרב, ובעיני ריינלד ביזת קפריסין הידידותית הייתה נקמה ראויה.
הזוועות המפורסמות של ריינלד אף לא הוגבלו לפשיטות מעבר לגבול. פעם אחת, מתוך איבה גרידא לפטריארך של אנטיוכיה, שהתנגד לנישואיו הבאים (אחד מני רבים מאוד) ולא חשש לומר זאת בפומבי, הורה שאטיון לתפוס אותו, לכבול אותו ולהציב אותו תחת שמש הקיץ הלוהטת כשראשו מרוח בדבש. הדבש משך זבובים, והזקן, איש הכנסייה הבכיר ביותר באדנותו של שאטיון, התייסר בחום ובזבובים, והיה מת אלמלא התערבותו האישית של הקיסר הביזנטי.
ב־1161 נשבה ריינלד לבסוף בידי הסולטן הסורי נור א-דין ונכלא בתנאים אכזריים ביותר. הוא ישב בשבי 15 שנים ארוכות, עד ששוחרר לבסוף בחילופי שבויים. בדרך כלל שוחררו שבויים הרבה יותר מהר, לאחר ששולם עליהם כופר. אבל לא במקרה של ריינלד – נור א-דין שנא אותו יותר מדי מכדי לשחרר אותו "רק תמורת כסף". בעת שחרורו כבר היה ריינלד בן 52, בלי אדמות ובלי פרוטה – אף שתמיד התעקש שיפנו אליו בתואר "נסיך". ובכל זאת שמר "הנסיך" ריינלד על דמיונו העשיר במיוחד ועל שאיפותיו הנעלות ביותר. כל זה הביא אותו להחליט לצאת לפשיטת פיראטים נגד הערים הקדושות ביותר לאסלאם – מכה ומדינה, בניסיון גלוי להרוס את קבר הנביא מוחמד במדינה. הדבר קרה בדיוק באמצע הפסקת האש בין המוסלמים לצלבנים, מה שהפך את פשעו של ריינלד לחמור עוד הרבה יותר.
קבר הנביא מוחמד במדינה
בדצמבר 1182 החלו ספינות הפיראטים של דה שאטיון, שעליהן היו לפי ההערכה 3,000 רוצחים, להטיל לפתע אימה על המסחר ועל עולי הרגל בים סוף. בכך הן היו לספינות הנוצריות הראשונות שנראו בים סוף מזה יותר מ־500 שנה. לשליטים המוסלמים לא היו ספינות מלחמה בים סוף כדי להתמודד עם איום הפיראטים. כתוצאה מכך, בתוך זמן קצר שיבשו הספינות האלה לחלוטין את המסחר העשיר והחיוני בן מאות השנים בין מצרים להודו. אבל הגרוע מכול – הן שיבשו גם את תנועת עולי הרגל שהתכנסו בנמל ג'דה מכל רחבי צפון אפריקה לקראת השלב האחרון של החג' למכה. מספר הסוחרים ועולי הרגל הלא חמושים – גברים, נשים וילדים – שהותקפו, נאנסו או נטבחו היה גבוה מאוד. לפי השמועות, אחת מקורבנותיו של דה שאטיון הייתה אחותו של הסולטן החדש צלאח א-דין עצמו, שגופתה לא הוחזרה ולא נמצאה מעולם.
ספינות צלבנים רגילות וספינות פיראטים
אולם בתחילת פברואר 1183 אזל מזלם של פיראטי דה שאטיון. המצרים הביאו את הצי שלהם לים סוף בגרירת הספינות על פני מדבר סיני. הפיראטים נלכדו בנמל הערבי אל-חאורה. משלא הצליחו לפרוץ מן הנמל, נטשו הפיראטים את ספינותיהם ואת השלל ונמלטו אל פנים הארץ. כעבור חמישה ימים אותרו ונלכדו בערוץ צר, שם רובם נטבחו, אך 170 נכנעו ונלקחו בשבי.
לא מפתיע שצלאח א-דין ראה את מעשיהם של הפושטים האלה בחומרה רבה. הוא נדר להרוג את ריינלד דה שאטיון במו ידיו. ואף שהיה מוסלמי אדוק, שהחוק האסלאמי אוסר עליו להוציא להורג שבויים שנכנעו מרצונם, הורה צלאח א-דין להוציא להורג את כל השבויים. הם פוזרו ברחבי האימפריה העצומה של צלאח א-דין להוצאה להורג פומבית בערים ובעיירות רבות ככל האפשר. אבל אפילו זה לא הספיק – שניים מהשבויים נבחרו לעונש מיוחד: הם נלקחו למכה, ושם נשחטו כמו בהמות קורבן לעיני אלפי עולי הרגל שבאו לשם לחג'.
אבל ריינלד דה שאטיון לא היה בין השבויים. הוא פגש לבסוף את סופו הצודק והאכזרי בידו של צלאח א-דין עצמו, לאחר קרב חיטין. כשמלך ירושלים השבוי, גי דה לוזיניאן, וריינלד דה שאטיון הובאו לפני הסולטן, קידם צלאח א-דין את המלך בברכה והגיש לו כוס מים קרים כקרח. גי שתה מהכוס וניסה להעביר אותה לריינלד הצמא. אבל הסולטן חטף את הכוס מידו והשליך אותה. לא הייתה לו כל כוונה להגיש מים לריינלד, שכן הדבר היה מסמן שהוא אורח רצוי. אז שלף הסולטן את חרבו וכרת את ראשו של ריינלד. צלאח א-דין היה איש של מילה, והוא קיים את הבטחתו להרוג את ריינלד במו ידיו. זה היה סוף אלים לאדם אלים. ריינלד דה שאטיון היה בן 62 בעת הוצאתו להורג.
המלך גי וריינלד מובאים לפני צלאח א-דין
