ציונות – מה, מתי ולמה

"אלוהים לעולם לא יעזוב את ציון"

מלכים א' יט, לא

"הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית"

החלטת האו"ם 3379, 10 בנובמבר 1975

"הציונות היא הכול לכל אדם. בעיני אחדים היא המטרה הנעלה מכולן. בעיני אחרים היא קללה."

"הגרדיאן"

התנ"ך מתאר את ארץ ישראל, הארץ המובטחת, כ"ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, יז), ארץ ירוקה ופורייה. וציון, או הר ציון, הייתה מאז ומעולם סמל לירושלים הקדושה, הייצוג הטוב ביותר של ארץ הקודש עצמה. כדברי ישעיהו הנביא: "ה' צבאות השוכן בהר ציון" (ישעיהו ח, יח). ומכאן שרעיון תחייתה של ארץ הקודש, בנייתה מחדש כארץ זבת חלב ודבש, היה תמיד אחד הרעיונות המרכזיים הן בנצרות והן ביהדות. אך הגדרת ה"תחייה" יכולה להיות שונה מאוד – מתחייה רוחנית לקראת ימות המשיח ועד הקמת ישות מדינית יהודית מוגדרת בארץ הקודש.

"מה שלא ניתן היה להגשים תחת שלטונו של נפוליאון הראשון, ניתן להגשים בידי וילהלם השני", כתב תאודור הרצל, מייסד התנועה הציונית המדינית העולמית, במכתב לקיסר הגרמני וילהלם השני ב-1899. למה התכוון? הוא התכוון לרומן הקצר אך החשוב מאוד של נפוליאון עם ארץ הקודש. הרומן התרחש במהלך מסעו הצבאי במזרח התיכון, כאשר ב-1798 הוביל את חייליו אל ארץ ישראל. "נפוליאון מתכוון להשיב ליהודים את ירושלים שלהם," נכתב בדיווח צרפתי מאותה עת, ואילו דיווח אחר טען כי "בונפרטה פרסם כרוז הקורא לכל יהודי אפריקה ואסיה להתייצב תחת דגלו כדי לכונן מחדש את ירושלים העתיקה."

הכרוז עצמו מעולם לא נמצא, אך עותק שלו – מתורגם דווקא לגרמנית, מכל השפות – שהתגלה בשנת 1939 הידועה לשמצה, ממוען אל "האומה היהודית, מאת המצביא העליון של צרפת, בונפרטה, ומאת הרב אהרן בירושלים", ונאמר בו: "בני ישראל, אומה ייחודית, צרפת מציעה לכם בעת הזאת ממש... את נחלת ישראל; טלו את מה שנכבש, ובערבותה ובתמיכתה של אותה אומה החזיקו בו מפני כל הבאים." דבריו של הרצל תומכים בטענות שנפוליאון היה למעשה מבשר התנועה הציונית.

אך עברו עוד עשרות שנים עד שנתן בירנבאום, בן 19, ייסד ב-1883 בווינה את אגודת הסטודנטים הציונית הראשונה והכריז שהיהודים הם אומה נפרדת שנועדה לשוב ולתבוע את פלסטין כביתה הלאומי. בירנבאום הוא שטבע את המונחים "ציוניסטי", "ציוני", "ציונות" ו"ציונות מדינית". זה קרה שנים רבות לפני שתאודור הרצל, אביה הרשמי של התנועה הציונית, פתח את הקונגרס הציוני הראשון.

אך רעיון הציונות כתחייתה של ארץ הקודש היה, בכל מקרה, עתיק בהרבה. עוד במאה השישית לספירה מנתה האוכלוסייה הכוללת של ארץ הקודש, פלסטין, כחמישה מיליון בני אדם: שלושה מיליון נוצרים ועוד שניים – יהודים ושומרונים. עד אמצע המאה ה-19 הצטמצמה אוכלוסייה זו לכ-150 אלף בני אדם בלבד. הארץ שפרחה פעם הפכה למדבר טרשים בשל יותר מאלף וחמש מאות שנות הזנחה מתמשכת ומלחמות הרסניות.

וכך, ב-1866 עזבה קבוצה של 157 גברים, נשים וילדים מקרב חובבי ציון הנוצרים את מדינת מיין שבארצות הברית והפליגה לפלסטין. משימתם הייתה לפתח את ארץ ישראל ולהכין את פלסטין להקמת אומה יהודית בארץ המובטחת. הם בנו בניו אינגלנד בתים טרומיים מעץ והביאו אותם ליפו על סיפון ספינתם, כדי להקים את היישוב המודרני הראשון בארץ הקודש ולהפיח חיים חדשים באדמתה הצחיחה. המטרה שלהם הייתה רחוקה מלהיות קלה להגשמה. שנתיים בלבד לאחר הגעתם נותרו רק כ-24 מהמתיישבים האמריקאים המקוריים. חלקם מתו, רובם עזבו.

זמן קצר לאחר שהאמריקאים נטשו, הגיעה ליפו קבוצת פרוטסטנטים גרמנים שכינו עצמם הטמפלרים, לאחר שירדו תחילה לחוף בחיפה והקימו שם את מושבתם הראשונה ב-1868. ב-1869 קנו הטמפלרים את בתי המושבה האמריקאית הנטושה והשתכנו בהם. הטמפלרים ביקשו להכין את פלסטין לביאתו השנייה של ישו. והיה להם ברור שתפקידם להכשיר לכך את ארץ הקודש על ידי הפרחת אדמתה הצחיחה מחדש. הם הרחיבו את כפריהם החקלאיים ברחבי פלסטין, בנו בתים ונטעו פרדסי תפוזים, מטעי בננות וכרמים. תחייתה של ארץ הקודש החלה!

המתיישבים היהודים הראשונים באו בעקבותיהם עד מהרה. במשך מאות שנים השתוקקו יהודים לשוב לארץ ישראל וניסו לעשות זאת, עד שמאמצים אלה החלו לשאת פרי בסוף המאה ה-19, כאשר עוד ועוד קבוצות של יהודים החלו לשוב למולדתם ההיסטורית. בין 1882 ל-1903 עברו לפלסטין כ-35,000 יהודים. רובם התיישבו בכפרים ובקהילות חקלאיות והחלו לפתח את הארץ. המתיישבים הראשונים היו ברובם יהודים דתיים, חסרי ניסיון בעבודת כפיים אך מלאי להט משיחי. חלקם עזבו, משלא עמדו בתנאי החיים הקשים מנשוא, אך רובם נשארו, נאחזים בקרקע.

שנת 1897 סימנה נקודת מפנה, כאשר מאמצים אלה התמקדו ביצירת מוסדות מדיניים לקראת הקמת מדינה יהודית. ב-1897 כינס העיתונאי האוסטרי תאודור הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ. הקונגרס היה לאבן דרך בהפיכת להט משיחי ותופעה עממית לתנועה מדינית עולמית. הרצל כתב על האירוע: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול רם, היה עונה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים שנה, יכירו בכך הכול."

זמן קצר לאחר מכן, ב-1901, נוסדה הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), שמטרתה הייתה ועודנה פיתוח מתמשך של ארץ ישראל. עד כה נטעה קק"ל בישראל יותר מ-240 מיליון עצים. היא גם בנתה 180 סכרים ומאגרי מים, פיתחה יותר מ-1,000 קמ"ר של קרקע והקימה יותר מ-1,000 פארקים.

וכך פוגש הלהט הדתי של נוצרים ויהודים, להכין את הארץ הקדושה והמובטחת הזאת להגשמת הנבואה המקראית, את מציאות חיי היומיום בישראל המודרנית. 660,000 יהודים כבר חיו בישראל לפני עצמאות המדינה ב-1948, ויותר מ-7.5 מיליון – ב-2022. דתיים וחילונים כאחד, רוב היהודים בישראל חשים שלחייהם יש משמעות עמוקה, הרבה מעבר לסיפוק צורכי היומיום.

משמעות החיים בישראל היא בניית העתיד, בין אם כהגשמת הנבואה המקראית ובין אם כהגשמת הרעיון המדיני של יצירת אומה יהודית מודרנית במולדת ההיסטורית. האם אלה שני רעיונות שונים, או שני חלקים של אותו דבר? התשובה נתונה לכל אחד. אכן, "הציונות היא הכול לכל אדם"!