בתחילת המאה ה־19 נתקלו מיסיונרים בריטים בקבוצת שבטים שחיה על הגבול בין הודו לבורמה. להפתעתם הרבה גילו המיסיונרים שהשבטים האלה, שנשאו את השם הקיבוצי בני מנשה, טענו שהם צאצאי אחד מעשרת השבטים האבודים של ישראל, שהוגלו בידי האימפריה האשורית לפני יותר מ־27 מאות שנה. הם סיפרו לבריטים שאבותיהם נדדו במשך מאות שנים במרכז אסיה ובמזרח הרחוק לפני שהתיישבו במה שהוא היום צפון־מזרח הודו, לאורך הגבול עם בורמה ובנגלדש. אף שהוגלו מארץ ישראל המקראית, המשיכו בני מנשה לקיים את היהדות, ובכלל זה לשמור שבת, לשמור כשרות, לחגוג את החגים ולקיים את דיני טהרת המשפחה – והכול מתוך החלום לשוב בסופו של דבר הביתה, לארץ ישראל. המיסיונרים, נדהמים, עשו כמיטב יכולתם לשכנע את בני מנשה שהם היו נוצרים שבדרך מוזרה כלשהי התייהדו.
מכיוון שהשכנוע הזה לווה בסכומי כסף ניכרים ובלחץ פוליטי רב, רובם הגדול של בני מנשה הפכו לנוצרים. ורק מיעוט זעיר ועיקש במיוחד, כ־7,000 נכון להיום, המשיך לשמור על יהדותו.
שנה אחר שנה, בקבוצות קטנות, הם מצליחים לעלות לישראל, למרות המכשולים הרבים שמערימה ממשלת הודו, שאינה אוהבת את הרעיון. השנה, ב־2021, הגיעה לישראל קבוצה חדשה של כ־250 איש, בעיצומה של מגפת הקורונה.
ונפל בחלקי הכבוד, יחד עם כמה מורי דרך מהקרן הקיימת לישראל, קק"ל, להוביל את קבוצת העולים החדשים הזאת לרמת הגולן, שהייתה מקום מושבם לפני 2,700 שנה. זה היה הטיול הראשון שלהם מחוץ למרכז הקליטה שלהם בגליל, וההתרגשות הייתה עצומה.
קוטפים דובדבנים
צפון רמת הגולן, על הגבול הסורי
