האמונה בגלגול נשמות (ריאינקרנציה, מילולית "התגלמות מחדש בבשר") היא תופעה עתיקה. תורה זו עומדת בלב רוב המסורות הדתיות השונות של הודו ושל הבודהיזם. ברעיון עסקו גם פילוסופים יוונים קדומים ומורי דת פרסים כבר לפני יותר מ־2,000 שנה. אבל מה לגבי היהדות? יהודים רבים עשויים להופתע לגלות שגלגול נשמות – "סיבובן" של הנשמות לאורך רצף של חיים, או "גלגולים" – הוא כיום חלק בלתי נפרד מהאמונה היהודית הכללית. אבל איך זה קרה?
עבר זמן רב עד שהרעיון הצליח לחדור למחשבה היהודית ולהכות בה שורשים עמוקים. בתנ"ך אין שום דבר הדומה לגלגול נשמות. יתרה מזו, ב־23 מתוך 24 ספרי התנ"ך לא נאמר דבר אפילו על חיים שלאחר המוות. המחשבה היהודית הקדומה הייתה דטרמיניסטית מאוד, ונשמות המתים פשוט היו אמורות לרדת לעולם המתים, השאול, שהיה דומה מאוד להאדס של היוונים הקדמונים. לא הייתה דרך חזרה, לא היו חיים שלאחר המוות ולא תחיית המתים, לא שכר ולא עונש אחרי המוות. שכרו של האל על צדקה ועונשו על חטאים הוגבלו כולם לימי חייו של האדם (כפי שתואר באופן הטוב ביותר בספר איוב).
הפעם הראשונה שבה מוזכרים החיים שלאחר המוות ותחיית המתים היא בספר דניאל, שנכתב "רק" לפני 2,200 שנה. מאותה עת ואילך הפכה האמונה הכללית בחיים שלאחר המוות ובתחיית המתים ללב הדת היהודית. ועדיין, רעיון גלגול הנשמות אינו מוזכר כלל בתורה שבעל פה – המשנה והתלמוד. הדבר עשוי להפתיע, שכן הוא כבר היה אז חלק מדתות רבות בארצות התפוצה היהודית.
יתרה מזו, זמן קצר מאוד לאחר חתימת התלמוד הבבלי, כבר במאה ה־8 לספירה, הפכה שאלת גלגול הנשמות לנושא של ויכוח סוער בין מנהיגי הדת היהודים. ייתכן שהמאמין המוצהר הראשון בגלגול נשמות בקרב היהודים היה ענן בן דוד, שהיה מראשי יהודי בבל ונחשב למייסד הקבוצה הדתית היהודית המכונה הקראים, שקיימת עד היום.
אבל השינוי הגדול נאלץ לחכות עוד 400 שנה. בסוף המאה ה־12, בדרום צרפת, באזור הנקרא לנגדוק, הופיע לראשונה ספר בשם "ספר הבהיר" (ספר הבהירות). זה היה הספר הראשון של תורת הסוד – הקבלה, וחלק ממנו הוקדש, לראשונה, לגלגול הנשמות.
האם היה זה רק צירוף מקרים שלנגדוק הייתה מרכזה של תנועה דתית רבת עוצמה בשם הקתרים ("הטהורים")? מקורם של הקתרים לוט בערפל, אם כי יש סיבה להאמין שרעיונותיהם הגיעו מפרס או מהאימפריה הביזנטית, דרך הבלקן וצפון איטליה. בדומה ליהודים ולנוצרים, הקתרים האמינו בשני עקרונות – אל טוב ויריבו הרע. אבל, בניגוד לנוצרים וליהודים, הרע הוא שברא את העולם החומרי, המלא בחטא. על הנשמה האנושית להיטהר מהחטא, וכדי להבטיח זאת ברא האל את גלגול הנשמות. הנשמה עוברת מגוף לגוף (מתגלגלת) ומיטהרת בכל שלב.
בלנגדוק, שהייתה ידועה באותה עת בתרבותה הגבוהה, בסובלנותה ובליברליות שלה, הדת הקתרית הכתה שורשים וצברה עוד ועוד מאמינים, ובראשית המאה השלוש־עשרה הקתריות הייתה ככל הנראה דת הרוב באזור. לקתרים היו יחסים טובים מאוד עם היהודים המקומיים, וחילופי המחשבות ביניהם אינם מפתיעים כלל. וזו הייתה גם המאה שבה אחד מגדולי ההוגים היהודים, הרמב"ן ("נחמנידס"), כבר טען שכבר בתקופת המקרא ידעו בני יעקב את סוד הגלגול.
ובאותה עת, בספרד השכנה, פורסם ספר נוסף בידי רבי משה דה לאון – ספר הזוהר ("הזיו"). דה לאון ייחס את החיבור לרבי שמעון בר יוחאי ("רשב"י"), שלפי המסורת היהודית הסתתר במערה שלוש־עשרה שנה ולמד תורה וקבלה.
מרגע זה ואילך הכו רעיונות גלגול הנשמות שורשים עמוקים במסורת היהודית. הם פותחו עוד בידי כמה הוגים יהודים במאות ה־16 וה־17 (האר"י, חיים ויטאל ואחרים), ורעיונות גלגול הנשמות התפשטו בקרב היהודים החל מהמאה ה־18, עם הולדתה והתפשטותה של התנועה החסידית (מייסדה היה הרב המפורסם הבעל שם טוב).
כיום רעיון גלגול הנשמות הוא חלק מהותי מהאמונה היהודית הכללית, אף שמעולם לא הפך לעיקר אמונה מחייב. הדת היהודית מותירה לכל אחד את חופש הבחירה במה להאמין. בכל נקודה של הכרעה מוסרית בחיים, לכל אחד יש בחירה חופשית מלאה. ברגע ההכרעה עצמו, בכל מצב נתון, הבחירה בידינו. גלגול נשמות אינו מרמז על גזירה מוקדמת. הוא דווקא הזדמנות לתיקון ולשכלול הנשמה, והשאר תלוי כולו בבחירתו של האדם.
