חוק עות'מאני ישן קובע שכל מבנה דתי יישאר בחזקת הקהילה האחרונה שיש בידה מסמכים תקינים עליו. כך נפתח מחדש מסגד חסן בק הישן בתל אביב, אחרי כמעט 70 שנה שבהן היה נעול בידי העירייה.
מסגד חסן בק היום
אבל דוגמה הפוכה מעניינת עוד יותר – חדר הסעודה האחרונה בהר ציון. הוא נבנה לראשונה במאה ה-4, ננטש אחרי הפלישה הערבית במאה ה-7, ומאוחר יותר נתפס מחדש בידי הצלבנים, ולבסוף הוזנח עד המאה ה-14.
אז שיחדו הפרנציסקנים את הממלוכים, שהתירו להם לבנות אותו מחדש ולפתוח אותו שוב (ומכאן הסגנון הגותי). בהמשך, העות'מאנים, אף ששמרו על חלק מזכויות הקתולים, התירו גם ליהודים להשתמש במקום (כקבר דוד המלך).
כל צד התלונן נגד הצד השני בלהט ובאריכות, עד שהטורקים פסקו "משפט שלמה" – הם גירשו את שני הצדדים והפכו את החדר למסגד. במשך 500 שנה לא הורשו נוצרים או יהודים להיכנס אליו, עד שב-1948 נפל הר ציון לידי ישראל. הישראלים שאלו את הווקף (המועצה המוסלמית העליונה) אם יש בידם מסמכים על המקום. "אנחנו לא צריכים מסמכים", הייתה התשובה, "המקום שלנו כבר 500 שנה, והוא יישאר מסגד". אבל בלי המסמכים הטענה הזאת הייתה בטלה, והישראלים פתחו בשמחה את האתר לכולם.
הוא עדיין מסגד, עם מחראב (גומחת תפילה) יפהפה הפונה למכה, והמוסלמים באים להתפלל כשפניהם למכה. אבל הוא גם כנסייה ובית כנסת, שבו הנוצרים והיהודים מתפללים כשפניהם מזרחה ולעבר הר הבית, בהתאמה (בירושלים זה אותו כיוון), וגבם למכה.
שלוש קהילות חולקות מקום קדוש אחד עם התיירים, ועדיין מצליחות לשמור על שלום וסדר.
חדר הסעודה האחרונה (חדר העלייה)
